אסטרטגיית התקשורת של ממשלת נתניהו בנוגע לדמותו של ישו בן פנתרא מייצגת את אחד הכשלונות הקטסטרופליים ביותר של הסברה בתולדות מדינת ישראל, עם השלכות מדידות והרסניות לביטחון הקהילות היהודיות העולמיות. בין 2022 ל-2024, האנטישמיות עלתה ב-340% ברחבי העולם (ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, דוח שהוצג לנשיא יצחק הרצוג, 2024) על פי נתונים שהוצגו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לנשיא יצחק הרצוג. הנתונים המפורטים מדאיגים אף יותר: קנדה חוותה עלייה של 750% (Statistics Canada, Police-reported hate crime statistics, 2024), בריטניה 450% (Community Security Trust Annual Report, 2024), צרפת 350% (Service de Protection de la Communauté Juive, 2024), אוסטרליה 387% (Executive Council of Australian Jewry, Report on Antisemitism in Australia, 2024), וארצות הברית 288% (Anti-Defamation League, Audit of Antisemitic Incidents, 2024). אחוזים אלה מייצגים את הרמות הגבוהות ביותר של אנטישמיות מתועדת מאז החלו המדידות השיטתיות ב-1979 (ADL, Historical tracking data), כאשר חלק מהאנליסטים מציירים הקבלות מטרידות לרמות העוינות האנטי-יהודית של שנות ה-30, למרות שהם מדגישים שההקשר העכשווי חסר את המרכיב של רצח עם ממלכתי שיטתי שאפיין את אותה תקופה.
שר ענייני התפוצות גדעון סער הבטיח תקציב של 150 מיליון דולר לדיפלומטיה ציבורית והסברה (Jerusalem Post, "Israel allocates record budget for public diplomacy," נובמבר 2024), המהווה עלייה של עשרים פעמים מהתקציב הקודם, בדיוק בתקופה שבה אסטרטגיה זו של קידום נרטיבים על "ישו היה יהודי" כגשר כביכול עם קהילות נוצריות אוונגליסטיות התגברה באופן דרמטי. השגיאות התקשורתיות המתועדות של ראש הממשלה נתניהו במהלך תקופה זו כוללות את תקרית מגזין ג'קובין בנובמבר 2025, שם שיתף מאמר ממגזין אנטישמי בגלוי שמאשים את ישראל ברצח עם ואפרטהייד, והפיק ארבעה מיליון צפיות (Twitter Analytics, פרסום של נתניהו, נובמבר 2025) ותגובה סרקסטית מהפרסום עצמו שהודה לו באירוניה על הקידום. נפתלי בנט מתח ביקורת חריפה על הפעולה, וציין שנתניהו נתן לגיטימציה מסיבית לפרסום שמבזה באופן שיטתי את המדינה היהודית (ערוץ 12 ישראל, ראיון עם בנט, נובמבר 2025). בנוסף, שערוריית פלדשטיין-אוריך חשפה שיועצי ראש הממשלה זייפו מידע ויצרו "מציאות פיקטיבית" לכלי תקשורת (הארץ, "יועצי נתניהו יצרו 'מציאות פיקטיבית' לתקשורת," אוקטובר 2024), בעוד שהאשמות פומביות נגד בעלי ברית כמו אוסטרליה, בהשוואה אותה ל"שפיכת שמן על האש האנטישמית" (The Australian, "Netanyahu accuses Australia of fuelling antisemitism," דצמבר 2024), יצרו מתחים דיפלומטיים מיותרים.
הקונצנזוס הרבני על ישו בן פנתרא נותר בלתי שבור מהמאה הראשונה ועד היום. התלמוד הירושלמי מזהה אותו כ"יֵשׁוּ בֶּן פַנְדֵּרָא" (תלמוד ירושלמי, עבודה זרה ב:ב) ומשמר זיכרון של אבהותו המקושרת לחייל רומי. התלמוד הבבלי סנהדרין מ"ג ע"א מתעד שהוא הוצא להורג בערב פסח על כפירה, שהיו לו חמישה תלמידים ששמותיהם נקובים במפורש, ושהוא שמר על "קשרים הדוקים עם השלטון הרומי", ומבסס פרופיל של שיתוף פעולה עם הכיבוש האימפריאלי. התוספתא חולין ב:כב-כד משמרת עדות שרבי אליעזר בן הורקנוס שמע הוראה מישו שהועברה על ידי יעקב מכפר סמא שהיה תלמיד ישיר, ושרבי אליעזר התחרט כל חייו על שמצא הנאה רגעית באותה הוראה. האפיזודה החושפת ביותר של הדחייה הרבנית המוקדמת מופיעה בתלמוד בבלי עבודה זרה כ"ז ע"ב שם רבי ישמעאל בן אלישע, סמכות שהכירה באופן אישי תלמידים של ישו במאה הראשונה, העדיף לאפשר לאחיינו למות מהכשת נחש במקום להפעיל את שמו של ישו לריפוי, וביסס תקדים של דחייה קטגורית שתיעדפה יושרה תיאולוגית על נוחות פרגמטית אפילו כשזה הביא למוות של בן משפחה קרוב.
הקודיפיקציה ההלכתית המאוחרת ביססה דחייה זו במקורות הסמכותיים ביותר של היהדות הנורמטיבית. הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה ג:ו-ח מסווג את ישו במפורש כ"מומר לכל התורה כולה", קטגוריה של כופר שנטש לחלוטין את היהדות במקום רק לעבור על מצוות ספציפיות. השולחן ערוך, קוד החוק היהודי שנערך על ידי רבי יוסף קארו במאה השש עשרה, קובע ביורה דעה קנח:א איסור על הגייה של שמו או הפעלתו למטרות מרפאות, וביסס את הדחייה בהלכה מעשית שמנחה התנהגות יהודית יומיומית. כל הזרמים היהודיים העכשוויים המוכרים - אורתודוקסי, קונסרבטיבי, רפורמי ורקונסטרוקציוניסטי - שומרים על דחייה זו אם כי עם הדגשים וניסוחים תיאולוגיים משתנים על פי האוריינטציות שלהם. בית המשפט העליון של ישראל קבע תקדים משפטי מוחלט ב-1989 בפסיקה ש"יהודים משיחיים" שמגדירים את עצמם אינם זכאים כיהודים על פי חוק השבות משום שהם מתרגלים נצרות אוונגליסטית עם טרמינולוגיה עברית דקורטיבית במקום יהדות נורמטיבית (פסק דין בית המשפט העליון של ישראל, תיק ברספורד, 1989), ושולל מהם זכויות הגירה אוטומטיות השמורות ליהודים לגיטימיים.
עדויות ארכיאולוגיות וטקסטואליות עצמאיות מאששות מסורות תלמודיות על אבהות מפוקפקת. הפילוסוף היווני הפגאני קלסוס כתב ב-178 לספירה, שנשמר בקונטרה קלסום של אוריגנס, ודיווח שיהודים עכשוויים טענו שמרים נכנסה להריון מחייל רומי בשם פנתרא. הטקסט היווני בקונטרא קלסום א:לב מפורש: "ἡ μήτηρ αὐτοῦ ἐξεβλήθη ὑπὸ τοῦ τέκτονος μοιχευθεῖσα ὑπὸ στρατιώτου Πανθήρα" המציין שהאם נדחתה על ידי הנגר לאחר שניאפה או נאנסה על ידי החייל פנתרא. באופן משמעותי, אוריגנס אינו חולק על קיומה של מסורת יהודית זו אלא מאשר את תפוצתה בכתיבה "Ταῦτα δὲ λέγουσιν οἱ Ἰουδαῖοι" המפרט שזה מה שהיהודים אמרו, ומספק עדות עוינת לא רצונית ממקור נוצרי על מסורת יהודית מהמאה השנייה. מצבת טיבריוס יוליוס אבדס פנתרא, שהתגלתה בבינגרברוק, גרמניה ב-1859 ונשמרת כיום במוזיאון רומרהאלה בבאד קרויצנאך, מקוטלגת אקדמית בקורפוס אינסקריפציונום לטינארום כ-CIL XIII 7514 ובאפיגרפישה דאטנבאנק הידלברג כ-EDH HD024945. הכתובת הלטינית מתעדת חייל רומי שמקורו בצידון ששירת בקוהורט הראשון של קשתים בפלסטינה עד כ-9 לספירה, בקנה אחד זמנית עם התקופה הרלוונטית ומאשר שפנתרא היה שם אמיתי נפוץ בקרב חיילים רומיים מהמאה הראשונה, לא עלבון שהומצא על ידי פולמוסים מאוחרים כפי שטוענים כמה אפולוגטים נוצריים.
במהלך תקופה של יותר מעשרים וארבע שעות לאחר הפרסום של ניתוח ביקורתי של אסטרטגיית התקשורת הממשלתית הזו בפלטפורמות מדיה חברתית המכוונות לקהלים דוברי ספרדית, התגובות חושפות את הספקטרום המלא של הנצרות העכשווית שההסברה של נתניהו מושכת ומעודדת. התגובות ניתנות לקטגוריזציה לחמישה דפוסים עיקריים שמתכנסים בהגנה או מזעור של האסטרטגיה הממשלתית לקדם את ישו כדמות יהודית לגיטימית, וחושף שרחוק מלייצר "סולידריות נוצרית אמיתית", האסטרטגיה מושכת את כולם ממיסיונרים אוונגליסטים טורפניים ועד עליונות לבנה עם אנטישמיות מפורשת.
הדפוס הראשון מתאים לאפולוגטיקה פסאודו-אקדמית מנוצרים שמנסים ויכוח אינטלקטואלי אך חסרים הכשרה בניתוח מקורות ראשוניים או מתודולוגיה היסטורית קפדנית. אינטרלוקוטור אחד טען ש"התלמוד מתוארך מהמאה החמישית עד השביעית לספירה, לכן הוא מאוחר מאוד" בניסיון להכפיש מקורות תלמודיים על ידי תיארוך הקומפילציה הסופית בעוד שהוא מתעלם מכך שהם משמרים מסורות בעל פה מהמאה הראשונה שהועברו דרך שרשרת בת אימות ממורה לתלמיד. אחר התעקש ש"פנתרא כאבא של ישו מופיע בסביבות שנת 170 בשיח של הפילוסוף קלסוס נגד הנוצרים" כאילו זה מפריך את הטיעון, מבלי להבין שקלסוס דיווח על מסורת יהודית קיימת במקום להמציא אותה, מה שמהווה בדיוק עדות לעתיקות המסורת שהוא תיעד כמשקיף חיצוני. אינטרלוקוטור שלישי טען בלי לספק מקורות ש"אביו הביולוגי היה קשת עזר של הלגיון הארבע עשרה אבל הוא היה יהודי וזה מתועד", בסתירה למצבה שמזהה את פנתרא כמקורו בצידון, עיר פיניקית לא יהודית, ובלי להסביר איך יהודי שומר מצוות יכול לשרת בלגיונות רומיים שדרשו השתתפות בפולחן אימפריאלי פגאני והפרה שיטתית של שבת וכשרות. דפוס זה מגלה נוצרים ששואפים לאמינות אקדמית אך שהכשרתם מגיעה מסמינרים תיאולוגיים אוונגליסטיים במקום מתוכניות ביקורתיות של לימודי תנ"ך או היסטוריה עתיקה, והתוצאה היא היכרות שטחית עם טרמינולוגיה אקדמית בלי הבנה מתודולוגית קפדנית.
הדפוס השני מתאים למיסיונריות משיחית אגרסיבית המאופיינת בשימוש אובססיבי בטרמינולוגיה עברית דקורטיבית בעוד שהם מקדמים דוקטרינה נוצרית אוונגליסטית טהורה. מסר אחד ארוך הכריז "Atemon bonim Migdal Bavel b'Ma'aseh Yadayim, aval ha'Shamayim lo nikneh b'avodah. Lo v'chayil v'lo v'koach, ki im b'ruchi. Ein Kaparah bli Dam. Ha'Dam shel YAHUSHA hu ha'Kaparah ha'Nitzchit", מערבב עברית מתועתקת עם אורתוגרפיה לא סטנדרטית בעוד שהוא מקדם את הדוקטרינה של כפרה תחליפית דרך דם אנושי שסותרת את התורה במפורש. מסר אחר התעקש ש"אתה יודע שיֵשׁוּעַ היה מוקף בפרושים, זה מה שקוראים אולטרה-אורתודוקסיים היום" זיוף היסטוריה שבה ישו כביכול היה חלק ממעגל פרושי שומר מצוות, סתירה מסיבית לבשורות עצמן שמתעדות קונפליקט מתמיד ועם מקורות יהודיים שמזהים אותו כמוקף בפריצים וזונות לפי בשורת העברית של מתי של שם טוב. איומים אסכטולוגיים משגשגים בדפוס זה: "אתה חייב לעשות תשובה, אתה תחת זעם אלוהים עשרים וארבע שבע, עבור אלוהים אתה רק עובר על החוק שלו, אתה לא תחת החסד שלו אלא תחת הזעם שלו, כמה נורא ליפול תחת זעמו של אלוהים חי וכועס, איפה תבלה את הנצח זו ההחלטה שלך". רטוריקה זו משלבת אוצר מילים עברי עם דוקטרינה נוצרית של חטא קדמון, ישועה בחסד בלבד, ואיומים של קללה נצחית זרים לחלוטין ליהדות הנורמטיבית שמלמדת תשובה כתהליך ישיר עם השם בלי מתווכים וללא הרעיון של גיהנום נצחי כעונש תמידי. "יהודים משיחיים" מייצגים איום ערמומי במיוחד כי הם מסתננים לקהילות יהודיות עם מראה חיצוני של שמירה (כיפה, טלית, מזוזות, חגיגת חגים) בעוד שהם מבשרים עם כריסטולוגיה שכל הזרמים היהודיים הלגיטימיים דוחים באופן קטגורי, מהווים זאבים בעור כבשים לפי מטאפורה שהם עצמם יכירו מהכתבים שלהם.
הדפוס השלישי מתאים לאנטישמיות נוצרית מפורשת ואלימה שמגלה את סוג ה"בעלי ברית" שהאסטרטגיה של נתניהו באמת מושכת במקום אוונגליסטים אדוקים תומכים באמת. מסר אחד הכריז "היהודי ההומו שמנהל את הדף הזה לא מקבל דיונים, הוא מתייחס לזה שהוא יכול להיות אנטי-נוצרי וזה בסדר אבל להיות אנטישמי זה רע, אני מכיר שלא צריך להכליל, לא כל היהודים הם חרא, מה שקורה זה שיש תשעים ושמונה אחוז שנותנים שם רע לשאר", משלב השמצה הומופובית עם דה-הומניזציה קולקטיבית בעוד שהוא מעמיד פנים למתינות עם הצהרה של "לא כולם" שהוא מיד סותר על ידי האשמת הרוב המכריע. מסר אחר איים במפורש "זו הסיבה שהם לא צריכים לחיות ממיסי המערב, תפסיקו לבקש עזרה מהמערב להגן עליהם, ואלה שבגלות חיים בארצות הלא נכונות, בתום לב לכו לחיות רק אתם לבד שבו אף עוקב של ישו לא יודע עליכם", שפה של חיסול וגירוש בקושי מוסתרת שמשכפלת בדיוק את הרטוריקה של האינקוויזיציה הספרדית, גירושים מימי הביניים, ותעמולה נאצית על יהודים חיים ב"ארצות הלא נכונות" שלא שייכות להם. מסר שלישי היה אפילו יותר מפורש: "יהודים ציונים שקרנים, גנבים, פחדנים, רוצחים, פסיכופתים, רצחני עם", דה-הומניזציה מוחלטת שלא משאירה מקום לפרשנות צדקנית. באופן משמעותי, ניק פיונטס, עליון לבן נוצרי ומכחיש שואה שדוחה במפורש מסמכים פפאליים של הוותיקן השני שזיכו יהודים מהאשמה קולקטיבית של הריגת אלוהים, הופיע בפודקאסט של האחים נלק מיד לאחר הופעת ראש הממשלה נתניהו (Nelk Boys podcast, פרק עם נתניהו ואחריו פרק עם פיונטס, דצמבר 2024), מאשר שהאסטרטגיה של קידום נרטיבים נוצריים על ישו מושכת ומלגיטימציה בדיוק את הסגמנט הזה של הנצרות במקום לדחות אותו. דפוס זה מוכיח באופן חד משמעי שהאסטרטגיה לא מייצרת "גשרים יהודיים-נוצריים" אלא מעודדת אנטישמים אלימים שמשתמשים בדמות של ישו כתירוץ תיאולוגי לשנאה שהם היו מבטאים אחרת עם הצדקות שונות.
הדפוס הרביעי מתאים למגינים מוסדיים של הסברה ממשלתית שמשכפלים בלי ניתוח ביקורתי את הנרטיב של "ישו היה יהודי" תוך עדוף מעורבות ויראלית וחוזים ממשלתיים על חינוך יהודי רציני. המדיום המאומת פואנטה לטינה פרסם אינפוגרפיקה שכותרתה "ישו היה יהודי והנה אנחנו מביאים לכם חמש עובדות שמוכיחות את זה, מהקשר שלו עם המלך דוד ועד ההוראות שלו בבתי כנסת" (Fuente Latina, פרסום פייסבוק, דצמבר 2025), תוכן שתוכנן לקהלים נוצריים דוברי ספרדית שמשמיט לחלוטין מקורות תלמודיים על הוצאה להורג על כפירה, קונצנזוס רבני של דחייה במשך שני אלפים שנה, וסתירות בגנאלוגיות בשורתיות שכביכול מבססות מוצא דודי. המשפיענית הישראלית אביבה כתבה "מישראל, חג מולד שמח לחברים הנוצרים שלנו, למרות שיהודים לא חוגגים את חג המולד אנחנו שמחים מאוד לראות אתכם חוגגים, בישראל אפשר להרגיש את רוח הדו קיום, עץ המולד ליד החנוכייה סמל חנוכה חולקים את אותו המרחב" (Aviva, פרסום אינסטגרם, דצמבר 2025), ממקם סמלים באופן שמטריוויאליזציה הבדלים תיאולוגיים יסודיים שעבורם יהודה המכבי נלחם נגד התיוונות כפויה, מצמצם את חנוכה שחוגג בדיוק התנגדות נגד התבוללות דתית להזדמנות לתמונה מושכת אסתטית של "דו קיום" שבוגדת במשמעות ההיסטורית של החג. אנלאסה יהודיו, מדיום סושיאליטי של הקהילה היהודית המקסיקנית, פרסם "אנחנו מברכים את החברים שלנו שחוגגים את חג המולד ומאחלים להם ימים של שלום ורווחה" (Enlace Judío, פרסום פייסבוק, דצמבר 2025) עם אמוג'ים, מסר פושר שמנרמל חג שמרוכז בכופר בלי הקשר חינוכי על למה היהדות הנורמטיבית דחתה אותו במשך שני אלפים שנה. אלה ערוצי מדיה ומשפיענים מתפקדים כמגברים של הסברה ממשלתית בלי לבצע תפקיד עיתונאי ביקורתי של ניתוח האם האסטרטגיה עובדת או גורמת נזק מדיד, תוך עדוף יחסים עם נותני חסות נוצריים וחוזים ממשלתיים על אחריות כלפי הקהילות היהודיות שהם כביכול מייצגים.
הדפוס החמישי מתאים לריליטיביזם ליברלי והגנה דרך שפת שיווק שמנסה להצדיק את האסטרטגיה על ידי פנייה לפרגמטיזם תקשורתי. מפרש אחד הגן על המשפיענית סיסי אימפרטריץ בכתיבה "בקריאה נוצרית שתי הפרספקטיבות מתאימות, אני מאמין שסיסי פנתה לאחת כדי לפנות לקהל היעד", ומכיר במפורש שמדובר בשיווק מכוון לקהל ספציפי במקום ביטוי של אמונה תיאולוגית יהודית אותנטית. הגנה זו מאשרת במקום להפריך את הביקורת, ומודה שמשפיענים ששולמו על ידי הסברה ממשלתית מזנים זהות יהודית על ידי הצגת "פרספקטיבות" נוצריות על ישו ל"קהלי יעד" אוונגליסטיים בעוד שהם מציגים את עצמם כקולות ישראליים או יהודיים, מבלבלים במכוון יהודים צעירים על קונצנזוס רבני ומספקים תחמושת למיסיונרים משיחיים שיצטטו "אפילו משפיענים ישראליים מקדמים אותו" כאימות למאמצי הבישור שלהם. דפוס קשור אחר מאשים מבקרים של האסטרטגיה ב"ייצור אנטישמיות אתם בעצמכם", "נותנים צדק לאיסלאמיסטים", או "להיות אנטי-ישראליים", מבלבלים נאמנות שבטית עיוורת עם ניתוח ביקורתי של מדיניות ממשלתית שההשלכות שלה מדידות סטטיסטית והרסניות. עמדה זו מעדיפה הימנעות מ"מחלוקת" או "פילוג" על עימות עם המציאות שהאסטרטגיה כושלת באופן קטסטרופלי על פי כל המדדים הרלוונטיים של ביטחון יהודי עולמי.
ההתכנסות של חמשת הדפוסים המנותקים האלה, מאפולוגטיקה פסאודו-אקדמית ועד אנטישמיות מפורשת דרך מיסיונריות משיחית, הסברה מוסדית וריליטיביזם ליברלי, כולם מגינים או ממזערים את האסטרטגיה של נתניהו, מאשרת את הטיעון המרכזי: הקידום הממשלתי של נרטיבים נוצריים על ישו לא מושך "בעלי ברית אמיתיים" אלא את הספקטרום המלא של הנצרות מטורפים רוחניים ועד עליונים אלימים, כולם מאוחדים בצורך פסיכולוגי עמוק לאימות יהודי לדמות שהיהדות דחתה במשך שני אלפים שנה בדיוק כי סמכויות כמו רבי ישמעאל בן אלישע שידעו את התנועה שלו ישירות צפו השלכות הרסניות של לגיטימציה שלו. כאשר מתעמתים עם מקורות יהודיים ראשוניים שהם לא יכולים להפריך באופן מהותי, האינטרלוקוטורים הנוצריים פונים באופן בלתי נמנע למנגנוני הגנה פסיכולוגיים פרימיטיביים: ad hominem נגד השליח, דיסקרדיטציה של מקורות ללא עדות, התעמלות אפולוגטית שמתעלמת משפות מקוריות, איומים אסכטולוגיים של קללה נצחית, או אלימות מילולית מפורשת עם השמצות ודה-הומניזציה. התמוטטות ארגומנטטיבית זו מגלה שאמונה בישו לא מבוססת על עדות היסטורית ניתנת לאימות אלא על מחויבות תיאולוגית רגשית חסינה לעדות מנוגדת, וכאשר המחויבות הזו מאותגרת עם מקורות שהם לא יכולים להפריך, הנפש פונה לתוקפנות כדי להגן על אמונות יסודיות שמבנות זהות ותפיסת עולם.
ניתוח השוואתי עם אויבים היסטוריים של העם היהודי מחזק את גודל הכישלון האסטרטגי. אינטרלוקוטור אחד התנגד בזעם כאשר אנלוגיה מתודולוגית על תיקון נתונים שגויים פורשה בטעות כהשוואה מוסרית, אבל התרגיל ההשוואתי נחוץ כדי להקשר הרס מצטבר. אדולף היטלר ריכז רצח עם של שישה מיליון יהודים בשתיים עשרה שנים דרך יעילות תעשייתית מודרנית, מייצג אויב מודע ומפורש שמטרתו המוצהרת היתה השמדה מוחלטת. דמותו של ישו בן פנתרא הונעה על ידי הנצרות לרצח עם מבוזר במשך אלף תשע מאות שנה דרך שיטות טרום-תעשייתיות: המסעות הצלב טבחו עשרות אלפי יהודים בריינלנד בצעקות "נקמה עבור ישו" בדרך לירושלים, המועצה הרביעית של לטרן ב-1215 אילצה יהודים ללבוש תגים מזהים צהובים שמקים תקדים ישיר לכוכב צהוב נאצי, האינקוויזיציה הספרדית עינתה ושרפה יהודים במשך שלוש מאות חמישים ושש שנה במיוחד על כך שלא קיבלו את ישו כמושיע, גירושים המוניים מספרד ב-1492, אנגליה ב-1290, צרפת פעמים רבות הוצדקו ביהודים שהם "אויבי ישו", פוגרומים במזרח אירופה בין 1648 ל-1921 הרגו מאות אלפים תחת האשמה של הריגת אלוהים, ומרטין לותר כתב "על היהודים והשקרים שלהם" ב-1543 ומצווה "לשרוף בתי כנסת, להרוס בתים יהודיים, להחרים ספרים דתיים" כי יהודים דחו את ישו, טקסט שהיטלר ציטט במפורש תוך שימוש בתיאולוגיה נוצרית של הריגת אלוהים כדלק אידיאולוגי לשואה. אם מסכמים את כל המוות היהודי שנגרם ישירות על ידי רדיפה נוצרית שהוצדקה עם דמותו של ישו במשך אלף תשע מאות שנה, הסכום המצטבר דומה או עולה על שישה מיליון של השואה. ההבדל הקריטי הוא שהיטלר היה אנטישמי מודע עם מטרה מפורשת של השמדה בעוד שישו בן פנתרא היה יהודי כופר מהמאה הראשונה שכנראה לא צפה שהתנועה שלו תהפוך על ידי פאולוס מטרסוס ואחרים לדת גויית שתרדוף יהודים למשך אלפי שנים, אז האחריות המוסרית הישירה שונה. עם זאת, מפרספקטיבה יהודית פרגמטית של הישרדות, מה שחשוב היא התוצאה ההיסטורית: דמותו של ישו הונעה לגרום סבל יהודי מסיבי במשך כמעט שני אלפים שנה ללא קשר לכוונות אישיות מקוריות, וזו הסיבה שרבי ישמעאל בן אלישע שחי במאה הראשונה וידע את התנועה שלו ישירות דחה אותו באופן קטגורי כל כך שהעדיף את מותו של בן משפחה, תוך הבנת ההשלכות של לגיטימציה של הדמות הזו שאלף תשע מאות השנים שלאחר מכן של מסעות צלב, אינקוויזיציה, פוגרומים, גירושים ושואה אישרו בטרגיות.
האסטרטגיה של נתניהו להוציא מאה וחמישים מיליון דולר (Jerusalem Post, נובמבר 2024) על קידום ישו כ"יהודי שאנחנו חייבים להגן עליו נגד ניכוס פלסטיני" מפעילה מחדש בדיוק את הטרופים התיאולוגיים מימי הביניים האלה של הריגת אלוהים שגרמו לרצח עם במשך כמעט שני אלפים שנה. התוצאה המדידה היא אנטישמיות עולה בשלוש מאות וארבעים אחוז ברחבי העולם (ההסתדרות הציונית העולמית, 2024) עם נתונים מדאיגים עוד יותר במדינות ספציפיות, התקפות על בתי כנסת ברמות שיא מאז 1979 (ADL, 2024), ועליונים לבנים כמו ניק פיונטס מקבלים פלטפורמה במדיה המקושרת לראש הממשלה הישראלי. המלכודת האסטרטגית שמבקרי המדיניות הזו מזהים היא דיכוטומיה שקרית שההסברה הממשלתית בונה: הם מציגים אפשרויות כאילו הן בלעדיות הדדית, או ישו הוא "פלסטיני" (ניכוס היסטורי שקרי של תנועות פרו-פלסטיניות עכשוויות) או שהוא "יהודי לגיטימי שאנחנו צריכים לחגוג" (בגידה בקונצנזוס רבני של שני אלפים שנה). אבל יש אפשרות שלישית שההסברה מתעלמת ממנה במכוון: ישו לא היה פלסטיני כי הזהות הלאומית הזו לא היתה קיימת בשנה הראשונה לספירה, המונח המומצא על ידי הרומאים ב-135 למחוק את השם יהודה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, ובו זמנית הוא לא מייצג יהדות לגיטימית כי הוא נדחה ככופר שהוצא להורג על כפירה על פי תלמוד בבלי וקונצנזוס רבני שלאחר מכן. שתי ההצהרות נכונות היסטורית ותיאולוגית תואמות, הן לא דורשות בחירה בין שקר היסטורי פלסטיני ובגידה במסורת רבנית. התגובה הנכונה לניכוס פלסטיני של ישו אינה "בואו נגן על ישו היהודי נגד איסלאמיסטים" כפי שהסברה ממשלתית מקדמת, אלא "ישו בן פנתרא היה בנו של חייל רומי שהוצא להורג על כפירה על פי מקורות תלמודיים, נדחה על ידי קונצנזוס רבני במשך שני אלפים שנה, לא מייצג יהדות לגיטימית, ולא פלסטינים ולא ישראלים צריכים להנע אותו לנרטיבים פוליטיים עכשוויים". הניסוח הזה מפרק את שני הניכוסים, פלסטיני והסברה ישראלית, בלי לבגוד בקונצנזוס רבני שסמכויות מרבי ישמעאל עד הרמב"ם עד השולחן ערוך שמרו באופן עקבי.
ההשלכות של הכישלון האסטרטגי הזה משתרעות מעבר לסטטיסטיקות אנטישמיות לכיוון טרנספורמציה מבנית של מוסדות קהילתיים יהודיים. ארגונים אנטי-מיסיונריים כמו יד לאחים, שהוקדשו היסטורית להילחם בהסתננות של מיסיונרים נוצריים בישראל דרך זיהוי של "יהודים משיחיים", חילוץ יהודים פגיעים שנמשכו לכתות אוונגליסטיות, ולחץ משפטי נגד פעילויות פרוזליטיות, חוו שינוי רדיקלי של סדרי עדיפויות תחת ממשל נתניהו. בעוד שבמשך עשורים קודמים יד לאחים רדפה מיסיונרים נוצריים שפועלים בטריטוריה ישראלית מתוקף תפקידם, תיעדו את הפעילויות שלהם, חשפו זהויות של "יהודים משיחיים" שהוסתננו לקהילות, ותיאמו עם סמכויות רבניות כדי לסכל אוונגליזציה, תחת הממשלה הנוכחית הארגון הפנה משאבים למקרים מבודדים של יהודים שהתבוללו בקהילות מוסלמיות בעזה או בגדה המערבית. שינוי המיקוד הזה מאיום שיטתי של מיסיונריות נוצרית ממוסדת למקרים אינדיווידואליים של התבוללות מוסלמית עולה בקנה אחד זמנית עם האסטרטגיה הממשלתית של טיפוח יחסים עם אוונגליסטים דרך קידום נרטיבים על ישו, מרמז שלחץ פוליטי או שיקולים דיפלומטיים פגעו ביכולת של ארגונים אנטי-מיסיונריים לפעול ביעילות נגד הסתננות נוצרית כאשר הממשלה עצמה מלגיטימציה את הדמות המרכזית של הנצרות כ"יהודי שאנחנו חייבים להגן עליו". הסתירה בלתי בת קיימא: הממשלה הישראלית לא יכולה בו זמנית להוציא מאה וחמישים מיליון לקדם את ישו ל"קהלי יעד" אוונגליסטיים בעוד שארגונים קהילתיים רודפים מיסיונרים שמבשרים עם אותה הדמות, והתוצאה היא שיתוק תפעולי של מוסדות אנטי-מיסיונריים בדיוק כאשר האיום של "יהודים משיחיים" שמסתננים לקהילות הוא הגדול ביותר בשל הלגיטימציה המרומזת שההסברה הממשלתית מספקת.
האירוניה ההיסטורית הרסנית: ראש הממשלה של המדינה היהודית שהוקמה אחרי השואה כמקלט לעם שנרדף במשך שני אלפים שנה על ידי נצרות שהנעה את דמותו של ישו כדי להצדיק רצח עם, מוציא כעת משאבים מסיביים של המדינה על קידום אותה הדמות כדי לטפח תמיכה אוונגליסטית מותנית מקהילות שהתיאולוגיה הדיספנסציונליסטית שלהן מצפה שיהודים שלא יקבלו את ישו ב"סוף הימים" יידונו לנצח לאחר ששני שלישים יושמדו בצרה אפוקליפטית. אלה לא בעלי ברית אמיתיים אלא טורפים רוחניים עם אג'נדה אסכטולוגית שמנעה יהודים כאביזרים בפנטזיה אפוקליפטית, בעוד שהתוצאה המדידה של האסטרטגיה היא עלייה של שלוש מאות וארבעים אחוז באנטישמיות (ההסתדרות הציונית העולמית, 2024) שמסכנת את הקהילות היהודיות העולמיות שנתניהו כביכול מגן עליהן. רבי ישמעאל בן אלישע שידע באופן אישי תלמידים של ישו במאה הראשונה הבין שלגיטימציה של הדמות הזו תוביל לקטסטרופה ליהודים, תוך העדפת מותו של אחיינו שלו במקום להגות את השם, וביסס תקדים של דחייה קטגורית שתעדף יושרה תיאולוגית על נוחות פרגמטית אפילו כשזה הביא לאובדן משפחתי הרסני. אלף תשע מאות השנים שלאחר מכן של מסעות צלב, אינקוויזיציה, פוגרומים, גירושים ושואה הוכיחו שהאינטואיציה שלו היתה נבואית. נתניהו בחר צ'קים אוונגליסטיים וקולות פוליטיים על חכמה רבנית של שני אלפים שנה, והתוצאה היא אנטישמיות ברמות שלא נראו מאז שנות ה-30 (ADL, השוואה היסטורית 2024) על פי ארגונים שמנטרים את התופעות האלה באופן שיטתי. הניהול התקשורתי בנוגע לישו בן פנתרא אינו פשוט שגיאה טקטית של יחסי ציבור אלא בגידה אסטרטגית יסודית בקונצנזוס רבני ששמר על זהות יהודית נגד התבוללות כפויה במשך אלפיים שנה, שנקנתה במאה וחמישים מיליון דולר שייצרו את כישלון ההסברה הקטסטרופלי והמדיד ביותר בתולדות מדינת ישראל עם השלכות שירדפו את הקהילות היהודיות לדור הבא בעוד שקיצוניים שמעודדים על ידי האסטרטגיה הזו ממשיכים לתקוף בתי כנסת ברמות שיא תוך הצדקה עצמית עם טרופים שהיו נשארים רדומים אם הממשלה הישראלית לא היתה מפעילה אותם מחדש במכוון למען נוחות פוליטית לטווח קצר.